זוהר בן-אשר - הכרזת העצמאות - ניתוח תוכן 

פרופ' זוהר בן-אשר - הכרזת העצמאות - ניתוח תוכן

הנוסח הנוכחי של הכרזת העצמאות נכתב ע"י בן-גוריון לאחר שניסיונות ניסוח קודמים - זה של המשפטן ברנזון וזה של ועדת שרתוק - היו בלתי מספקים, בעיקר משום שהיו יותר מידי משפטיים ופחות מידי פוליטיים (פוליטי במובן הרחב ביותר של המילה, לא מפלגתי). הוא נכתב בלילה שלפני יום ההכרזה, ועל יסודה של הסכמה שהושגה מראש לגבי העיקרים.

למגילת העצמאות כמה ייחודים. ראשית, זה המסמך היחיד בתולדות העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל שכולם חתומים עליו. אין שום מסמך אחר בתולדות האומה שהצליח לגייס את חתימותיהם של נציגי כל הפלגים והקצוות. על ההכרזה חתומים אישים מכל הקצוות - מהקומוניסטים ועד לפאשיסטים, מאגודת-ישראל ועד לחפשיים והאתיאיסטים; כולם חתומים על המסמך הזה, וכנראה מתוך הסכמה עם תכניו.

נקודה נוספת - מעמדו של המסמך. אין להכרזת העצמאות מעמד חוקי, וגם אי אפשר לבוא ולתבוע את הממשלה על שאין מתקיימות ההבטחות שהוא מכיל. אבל זה מסמך משפטי, שכן הכרזה זו הינה מסמך ההקמה של המדינה - מעיין ה"רשיון להפעלת עסק" הכולל את תנאי ההפעלה... יתרה מכך, להכרזה משמעות ביחס למשפט הבינלאומי, שעבורו היא בעלת תוקף ממשי.

מבחינת המבנה להכרזה כמה חלקים. יש החלק הכמו-היסטורי, של הזיקות הבסיסיות; יש החלק של הזיקות הבינלאומיות ושל מתן התוקף - מבחינת המשפט הבינלאומי - לכינון המדינה; ויש החלק של ההתחייבות - תנאי הרשיון - לאורח חיים ציבורי מסויים מאוד.

להערכתי, הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הינה אחד המסמכים היותר מרתקים הקיימים; בחינה זו היא אחד הדוקומנטים היפים ביותר - היא מסמך שלם וסגור המיועד להצגת עמדות מורכבות אך מסויימות ומוגדרות היטב; היא מסמך פוליטי, הצהרתי, הסברתי. היא מדגישה את הקונטקסט הבינלאומי שבו אנו פועלים, את הקשר ההדוק וההכרחי שאנו קשורים בו למערכת הבינלאומית, למה שההכרזה מכנה "משפחת העמים". היותנו בהרמוניה עם העולם, עם משפט העמים, חלק ממשפחת העמים - ולא בסתירה עם אלה - חוזרת ומודגשת. ודוק: אין כאן איזו התחסדות וחנופה אל אלה - רק הכרה בחשיבותם. אין גורסים כאן שמשפט העמים הוא משפט הצדק האבסולוטי, או שמשפחת העמים היא המשפחה האידיאלית. משפט העמים אינו אלא המאזן הכולל של כוחות ואינטרסים הפועלים בעולם באיזה זמן נתון, ומשפחת העמים היא זה מה שיש - על הטוב והרע שבה. ועם כל הקונגלאמורט הזה אנו חיים - רוצים וצריכים לחיות - מתוך הרמוניה, ולא מתוך עימות.

מבחינת הטקסט יש קושי עקרוני בכתיבת מגילת עצמאות לעם היהודי בא"י. שלא כמו אצל עמים אחרים, לעם היהודי חסרים מרכיבי יסוד לאומיים המצויים ברפרטואר הרגיל של לאומים ותנועות לאומיות. לנו אין יחידת התייחסות טריטוריאלית אורגנית, או יחידת התייחסות לשונית אורגאנית. אלה שונים מיהודי ליהודי על פי מקום מגוריו. כך גם באשר לאיזור ההתייחסות התרבותי - זה הכולל מזון, לבוש, אגדות, שירי עם וכו'. וכך גם - לפחות עד לשלהי המאה ה19-, באשר להתייחסות והתפיסה ההיסטורית של היהודים את עצמם. מבחינה זו, שותפות הגורל הלאומית שמקורה בכל האטריבוטים הללו, נעדרת גם היא. הדבר יובהר ויומחש אם נזכור כי היהודי המרוקאי אוכל אוכל שונה מזה הפולני, שבתורו אוכל אוכל שונה מהיהודי הרומני. הם מדברים בשפות שונות עם בני המקום שבו הם חיים. על כן גם התפיסה ההיסטורית של האנשים הללו, במקומותיהם השונים, שונה . ואכן, עד למאה ה19-, אין היסטוריה יהודית כוללת, אלא רק קורות העיתים של קהילות מובחנות. ועם נתון פתיחה זה מתחיל בן גוריון את ההכרזה.
ההכרזה נפתחת בהיגדים כמו-היסטוריים, הבאים ליישב את אותה בעיית-יסוד בה טיפלנו כאן: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." לכאורה היגד היסטורי, אלא שאין בו, בהיגד הזה אף לא אמת היסטורית אחת! לעומת זאת, מה שיש בו, בהיגד זה, הוא הגדרה עצמית לאומית, ועל כן - אמת לאומית מובהקת.

לעיניין האמת ההיסטורית הדברים פשוטים: על פי שום גירסה לא קם העם היהודי בא"י. יש הגורסים שראשיתו בפרשת "לך לך". אם כך, הרי שהדבר קרה בעירק, כשאברהם מצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך". הרוב, מכל מקום, מייחס את ראשיתו על עם ישראל למעמד הר סיני, בחיינת "היום הזה היית לי לעם". אולם, אם כך, הרי יש לזכור כי מעמד זה היה כאשר הקבוצה שהפכה לעם היתה בדרך לא"י. כך גם באשר לשאר חלקי הפסוק. גם עיקר העבודה התרבותית ונכסי התרבות של העם - מקורם בגלות. בין אם המדובר בתלמוד (שגם החלק ה"ירושלמי", הפחות חשוב שבו, נכתב ברובו מחוץ לא"י), בין אם נדבר בעיקר הפסיקה ההלכתית. כלומר, עיקר - אם לא כל - הקלאסיקה היהודית נכתב, עובד, פורש ומומש בחו"ל. וכך גם לגבי עיקר הפרשנות על המקרא - "ספר הספרים הנצחי" - ואף חלקים לא קטנים מהטקסט המקראי עצמו. הוא הדין ביחס ל"חיי קוממיות ממלכתיים". מתןך כ-2000 שנות היסטוריה מיוחסת ניתן לדבר - במקרה הטוב ומתוך ליברליות מופלגת - אולי על כ-200 שנה של משהו שיכול להתרמז כ"קוממיות ממלכתית" (והפסוק הבא של ההכרזה מעיד אותנו על כך במפורש).

ובכן, מדוע מרשה לעצמו בן-גוריון שידיעותיו בהיסטוריה אינן מוטלות בספק, "לחטוא" באי-דיוקים שכאלה? משום שהיגד זה אינו היגד היסטורי, אלא היגד לאומי!

כדי להבין זאת אנו צריכים להבין את מכלול התהליכים של התעוררות לאומית שעברו על העולם בכ-200 השנים האחרונות. בתוך הקונטקסט הזה הופך עיקרו של ההיגד המצוטט להצהרה הקובעת - כחלק מההגדרה העצמית שלנו, את מכלול זיקותינו כציבור, כיחידה לאומית, אל מסגרות ההתייחסות הלאומיות שלנו - כלומר: אל הטריטוריה, אל התרבות, אל השפה. מה שבן-גוריון עושה כאן הוא לחבר קצוות שלא קיימים עבורו אחרת. להבדיל מהצרפתי, למשל, שחי באותו מקום ומדבר באותה שפה מאות בשנים, לנו אין קיבוץ ממשי שעונה על התנאים הללו ביחס לא"י, לשפה העברית או אפילו לתרבות המעשית (וראה הוריאציות העדתיות והדתיות), לא במציאות של 1882 וגם לא בזו של 1948. למעשה, אפילו כל אחד מאיתנו שילך אצל הגיניאולוגיה הפרטית שלו עצמו, ימצא עצמו אבוד לאחר 4-3 דורות. אבל בהיגד הזה מצהירה ההכרזה קבל עולם ומלואו כי בין אם נכון הוא ובין אם לאו מכל בחינה גיניאולוגית - הרי שהנה, כאן ועכשיו, אנו, קיבוץ המגדיר עצמו ככזה, רואה עצמו כמי שקשור למקום, תרבות ושפה - ומכאן להיסטוריה תרבותית שהוא מחוללה. זו הינה אמת לאומית, והיא ולא האמת ההיסטורית חשובה בשעה שקם ציבור ומכריז - מבחינה מעשית והצהרתית גם יחד - על היותו לאום. זו תמציתה של ההגדרה העצמית שהיא אבן היסוד לכל תופעות הלאומיות, שהיא זו העומדת למבחן הפוליטי וההיסטורי, ושהיא זו שבה העולם מכיר או אשר ממנה הוא מתעלם. במקרה שלנו, כפי שנראה, העולם מקבל אמת לאומית זו ונותן לה את ברכת הדרך.

גם הפסוק השני איננו מהווה מודל של דיוק היסטורי: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית." ההיסטוריה היהודית מאזכרת 3 הגליות: זו של אשור (722 לפנה"ס), המזוהה גם עם חורבן שומרון, זו של בבל (קץ מלכות יהודה) וזו שבאה בעקבות כשלונו של מרד בר כוכבא. בראשונה הוגלה רק בית המלוכה ונספחיו; אולי גם מעט מאצולת הבירה. בשנייה, חוץ מאלה, אפשר והלך בגלות גם חלק מהאצולה המחוזית החוץ-ירושלמית. בכל מקרה לא היה זה העם שהוגלה, אף שעם התמוטטות השלטון היגר מתוך מניעים שונים והלך למקומות בו שהו שועי הארץ. בימי ברומאים, לאחר מרד בר כוכבא, שוב, אנחנו יכולים לדבר - בעקבות המסמכים - על משהו כמו חצי מיליון איש שנמכרו לעבדות מתוך אוכלוסיה שהממעיטים גורסים כי היתה כ-6 מליון והמרבים טוענים כי היתה כ-8 מיליון איש. ויש לזכור כי המדובר בחבל יהודה בלבד, שהרי הגליל לא השתתף במרד ועל כן גם לא נפגע מתוצאותיו.
יתרה מזאת, אם ניקח את המספרים הללו ונבדוק אותם בפרספקטיבה היסטורית, התמונה חמורה עוד יותר. חישוב דימוגרפי מראה לנו כי גם אם נביא בחשבון את אוכלוסיית יהודה הנותרת, 2.5 עד 3.5 מיליונים לפי המינימליסטים, הרי שאילו היה הכל תקין בעם - ובכך מובא בחשבון פחת מחמת מלחמות, מחלות והגירה ממוצעת - הייה עם ישראל היום מונה משהו כמו 70-60 מייליון יהודים!

אז מה קרה להם? לאן הם נעלמו? התשובה פשוטה - ואכזרית: הם פשוט היגרו, היגרו מהיהדות! זה מה שקרה להם.

כלומר, היהודים, כעם, לא הוגלו, וכמי שלא הוגלו, לא היו יכולים "לחדול מתפילה ותקווה לשוב ולחדש קוממיות ממלכתית". גם עצם ה"קוממיות" היהודית בא"י היא במידה רבה פיקציה. באותה מידה שהיתה כזו, היא נמשכה, כאמור, אולי משך שני פרקים קצרים, וגם זאת - רק בימי בית ראשון. בימי בית שני אין קוממיות ממלכתית וגם לא בימי מלכות החשמונאים. ומי שיקרא את הטקסטים - כולל הטקסטים היהודיים; לא צריך ללכת לטקסטים זרים - יווכח חיש-קל שחלק ניכר מהאתוס שלנו מקורו במיתוסיים-של-אגדה. למשל, מתי ניצחנו את היוונים - כאשר אנחנו היינו הרבים והיוונים מעטים. ובאותה הזדמנות חגיגית שגיבורה הוא יהודה המקבי, גם לא הקימונו שום מדינה. למעשה, יהודה המקבי גמר את הקריירה שלו בזה שהפסיד מלחמה ונהרג, ורק שנים רבות לאחר מכן ורק בעקבות הסדר פוליטי הקים יונתן מבנה מדיני, בחסות רומי המתעצמת, כמובן - וזו היא ה"מדינה" החשמונאית המפורסמת. אז אין כאן לא קוממיות ובודאי שלא ממלכתית.

אפשר לראות זאת גם באופן הבא: עד לפני כ-100 שנה לא היה חנוכה חג חירות גדול. מתי הפך לכזה - כאשר התנועה הציונית טיפחה אותו כסמל חירות במסגרת ההגדרה העצמית שלה. כי כאשר בונים לאום ומערך לאומי, יש צורך בטיפוחם של מיתוסים וביצירת מארג של היסטוריה לאומית. כי כך צריך, כי זה ליבו של תהליך ההגדרה העצמית. ועל כן זה בסדר. רק צריך תמיד לזכור מה מעמדם של המיתוסים הללו. ובן-גוריון יודע, וזה בא לידי ביטוי בראשית הפסוק הבא.

אם נשוב לפסוק שלנו, צריך לומר גם כי כשם שהעם לא הוגלה, כך גם לא שש לשוב לכאן משעה שהיגר. נכון שתמיד היו יהודים שבאו הנה, לעיתים בקבוצות גדולות, אבל זה לא ה"עם". דוגמא קלאסית לזה אפשר לראות בהגירות של יהודי אנגליה וצרפת, מהמאות ה-12 וה-13. אז מה קרה להם? ישבו כאן חצי שנה - שנה, ראו שאי אפשר לעבוד את אלוהיהם - ועזבו. ואז, בערך באותו הזמן, הכניסו לתפילה את "לשנה הבאה בירושלים". אבל המערכת הדתית שעשתה כן, נזהרה להבהיר שאין היא מתכוונת למצוות "קח תרמיל ומקל ועלה לארץ-ישראל", אלא לביניין ירושליים של מעלה, שתיכון, אם ירצה השם, לעת בואו של משיח. והם לא המציאו את זה. עוד בימי גלות בבל אנו מוצאים את הנביא ירמיהו מציע לגולים לבנות בתים ולנטוע גנות, לקחת לבניהם נשים ולתת את בנותיהם לנשים לאנשים, ובעיקר - להתפלל "לשלום העיר אשר אתם יושבים בה". ממש ערגת-ציון.

אבל, וזה העיניין המרכזי, ברמה ההיסטורית של 1948, יש לנו הצהרה נכונה. כאן ועכשיו, כשאני מקים מדינה, אני לא צריך לדייק דיוק היסטורי, ללא רק כי אני אינני text book, אלא משום שאני והצהרותי הם הם ההיסטוריה. אני כאן בהצהרת כוונות, בהיגד על זיקות וזהויות. מה שאני אומר כאן זה "הנה אני, זו כוונתי, זה עיניני בחיים: אני מצהיר בזאת כי הריני מזהה עצמי עם יחידה טריטוריאלית, עם מהות תרבותית, עם זיהוי לשוני. אלה מסגרות ההתייחסות שלי ואיתן אני מרכיב לי היסטוריה". בכך אנחנו הולכים בעקבות התנועות הלאומיות הקלאסיות; אנו מגדירים את עצמנו כעם, כלאום.
ומכאן גם נובע הפסוק הבא: "מתוך קשר הסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה, ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."

עכשיו יש שינוי שאינו רק שינוי של ניואנס. עברנו לעבר קרוב יותר, קונקרטי יותר, העבר של ה"דורות האחרונים" שהוא זה שבונה את המציאות של הכאן והעכשיו. וגם יש כאן הקפדה על מהות הקשר - לא איזו זכות - שיש לעם המגדיר עצמו עם הטריטוריה: "היסטורי ומסורתי" - לא היסטוריה של רצף פיזי אלא היסטוריה הנבנית במסורת. קשר כזה - היסטורי ומסורתי - איננו מחייב משהו ספציפי. הוא מאפשר זיקות וגם ביטויים שונים ומגוונים לזיקות הללו. והביטוי שבן גוריון עוסק בו, שהוא הביטוי החשוב לו - ושעל פי הערכתי בשלו קיים כל הפסוק הזה - הוא ארבע המילים "שליט על משקו ותרבותו" - ראשית מימוש הריבונות שהיא, זאת לזכור, היכולת להכריע על דבר גורלך בעצמך. וזה הולך עם כל הפסוק. כי גם אם כעם יצרנו נכסי תרבות כאן, וגם אם הורשנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אין די בכך. הנה, עתה, התחלנו "בדורות האחרונים" להיות קונקרטים, התחלנו לעשות מעשה, לממש את ההגדרה העצמית. והמעשה הזה מתחיל בהתיישבות במולדת, במימוש הזיקה הטריטוריאלית. ומשעה שהתחלנו בכך, אנו ממשיכים בהחייאת השפה העברית, אנחנו יוצרים את המסד המשותף התרבותי והחמרי. אנחנו מקרבים את ההגדרה העצמית למציאות ריבונית - יוצרים יישוב השליט על משקו ותרבותו. זה הסיפור הגדול של הריבונות האנושית, שראשיתו בפילוסופיה הצרפתית של המאה ה-17 וביטויו המובהק בסיסמה המשולשת של המהפיכה הצרפתית של המאה ה-18. סיסמה זו מדברת על כך כשהיא מאזכרת חירות ושיוויון. החירות מהריבונות האלוהית, מחסד האל, החירות להיות ריבון אנושי; וחירות זו היא זו המאפשרת שיוויון. לא שיוויון סוציאליסטי, או סוציאל-דימוקרטי, אלא שיוויון של הריבונויות, שיוויון האדם בהיותו אדם: ריבונותי הנובעת מעצמיותי האנושיית ומתוך התייחסותה אל עצמותי זאת, שווה לריבונותך שלך המצוייה באותם הקשרים שלך עם עצמך. את התפיסה הזו אימצה התנועה הלאומית בכל מקום ועל סמך תפיסה זו היא פיתחה את התביעה למימוש ההגדרה העצמית כעם, כלאום היכול ורשאי להעמיד על עצמו שלטון מתוך עצמו. זה הסיפור הגדול של הלאומיות. על כך רגשה אירופה, ועל זה בערו עריה הראשיות - למעט לונדון - בפברואר ומארס 1848. בן גוריון יודע זאת היטב, וזה בדיוק המסר של ההכרזה, עצם קיומה. אנחנו חלק משלשלת ההוויה הזאת של תקומה לאומית, של מאבק להגדרה עצמית, למימוש הריבונות. איך מממשים ריבונות? יוצרים זיקה מעשית, לא רק ערכית, לא רק רגשית, לא רק אמונית, בין ציבורים קונקרטיים ובין מגדירי התרבות הלאומית: טריטוריה, שפה, תרבות, אנשים פועלים במציאות מתוך הרמוניה עם המציאות ולא עם סמלים בלבד המתעלמים ממציאויות קונקרטיות.

ובכן, עם זה אנחנו הולכים ועם זה אנחנו נושאים את נפשנו למימוש מלא של הריבונות. אנו חותרים לעצמאות ממלכתית, לא ל"מדינה". המילה מדינה לא מוזכרת, ולא בכדי. משום שיכול להיות - לפחות ברמה התיאורטית זה אפשרי - שיהיה איזה ארגון אחר, ולאו דווקא מדינה. ובשלבים האלה לא זה מה שהיה חשוב - מדינה. ואמנם, עד לשנות ה-30 המונח השגור היה באמת "בית לאומי"; אף אחד לא דיבר ברצינות על מדינה, לא בגלל שלא רצו, אלא משום שמדינה אינה אלא ביטוי לריבונות, היא מסגרת פוליטית, המסגרת הארגונית ולא ערך קדוש העומד בפני עצמו. הריבונות היא היא הערך הקובע.

"בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו." העמימות נחלפה בקונקרטיות. הנה, פתאום, בן גוריון יודע תאריכים, יודע שמות - בפסוק הבא הוא ידייק עד כדי איזכור יום מסויים. ויתרה מזאת, הוא יודע גם את התאריכים הלועזיים ואת השמות הלועזיים, ומקפיד להשתמש גם בהם. בן גוריון, שיותר מהרבה אחרים אחראי לכך שהרצל ידוע כבנימין זאב, מקפיד לקרוא לו כאן תיאודור. מדוע? משום ששמו הרשמי, זה המופיע בתעודות, הוא תיאודור, לא בנימין זאב. וכך גם עם התאריך. תרנ"ז זה יפה מאוד, אבל זה לא לוח השנה של העולם. וחשוב לבן גוריון להדגיש שאנחנו לא איזה משהו שלא מן העולם הזה אלא להיפך, שאנחנו חלק בלתי נפרד מאיזו מציאות בינלאומית, מציאות שיש לה דוקומנטציה וסדרים מוסכמים, שיש לה זיקות שאינן רק זיקות רגשיות ואמוניות, אלא כאלה של חוזים והסכמות ותמיכה בינלאומית. ואנחנו חלק מהמשחק הזה. ואם המערכת העולמית משתמשת בתיעוד שמכיר תיאודור ו-1897, אז גם אנחנו, ואז נכתוב תיאודור ולא בנימין זאב, ונוסיף 1897 ולא נסתפק רק בתרנ"ז.

אבל למה מוזכר האירוע בכלל? מה קרה ב-1897 שהוא כל כך חשוב בכדי להיות מוזכר כאן? זו, כמובן, הצהרת באזל. ובאיזכורה מכניסה אותנו הכרזת העצמאות אל תוך הקונטקסט ואל תוך הפרופורציות: הנה, אנחנו עשינו מעשים. התחלנו מזיקה, מהתכוונות ומניסיון לחבר את ההווה עם איזה עבר שהוא מבחינתנו העבר החשוב, הקובע, וכך חיברנו ציבור לטריטוריה, לשפה, לתרבות - לחיים. אבל, אנחנו לא עשינו את הדברים הללו באוויר, לא פעלנו בתוך וואקום. אנחנו עשינו את שעשינו בהתאם לכללי המשחק הבינלאומיים. קמנו, כינסנו את עצמנו, הכרזנו על תנועה לאומית וביקשנו - וקיבלנו - לגיטימציה למעשה הזה. וב-1897 נתכנס בבאזל הקונגרס הציוני כדי לומר, בעצם, דבר אחד: שאנחנו, התנועה הציונית, היא התנועה הלאומית של עם ישראל, של העם היהודי. ואותו קונגרס הפיק תעודה שבה כתוב שהציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שואפת להקים, עבור העם היהודיף, "בית מולדת, בא"י, על פי המשפט הפומבי", כלומר במסגרת משפט העמים. כיוון שכך, אומרת שם הציונות, היא - התנועה - מתעתדת לעשות כך וכך דברים, ויש שם 4 כיווני פעולה הנוגעים למימוש כוונת הריבונות. תרצו, יש לנו כאן האמנה של הכוחות הלאומיים האיטלקיים ממחצית המאה ה-19, תרצו, זו הצהרת הכוונות של התנועה הלאומית ההונגרי. מה שיש לנו כאן זו האמירה שאנחנו תנועה לאומית. אמנם, זו אמירה המפגרת בכ-50 שנה אחרי רוב התנועות הלאומיות האירופיות, אבל זו בדיוק אותה אמירה, אותו סיפור בדיוק. קונגרס באזל אומר: אנחנו תנועה לאומית, יש לנו מלוא הכוונה ליצור ולממש את הזיקות הלאומיות של העם היהודי לטריטוריה המסויימת - א"י, בשפה העברית ומתוך הרמוניה עם העולם - במסגרת ההסכמות הבינלאומיות, משפט העמים. ושוב, צריך לזכור: אין מדברים כאן בערכים אבסולוטיים. משפט העמים, כידוע, אינו משפט צדק - אינני יודע אם יש בכלל מושג של משפט צדק במונחים אבסולוטיים - אלא המאזן הכולל של כוחות ואינטרסים נכון לזמן נתון. ובהצהרת באזל אנחנו מבקשים ממשפט העמים הזה, מהעולם, את ברכתו. והנה, אנחנו לא רק מבקשים ברכת הדרך - אנחנו גם מקבלים אותה:

"זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

הצהרת בלפור היא כולה מכתב של האדון בלפור אל האדון רוטשילד שמתחיל במילים "לורד רוטשילד היקר", ואחריהן מביא בלפור לידיעת מכותבו נוסח של החלטה של ממשלת הוד מלכותו האומרת כי זו "רואה בעין יפה" הקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י בכפוף לשני תנאים: א) - שלא תפגענה זכויותיהם של מי שאינו יהודי בא"י, ו-ב) - תנאי שהוכנס בלחצם של יהודי אנגליה, באמצעות "ועד הצירים שלהם" - שלא תפגענה הזכויות של יהודים היושבים מחוץ לא"י (והרוצים להמשיך לשבת שם), כלומר, שלא יוכלו לבוא להגיד להם שעתה, משיש להם בית לאומי בא"י, שילכו לשם. כשלעצמו, קשה לומר על המכתב הזה שהוא מסמך חשוב, אבל הוא הופך חשוב משעה שהוא הופך לכתובת להתייחסות במסמך אחר, כתב במנדט שניתן לאנגליה מטעם חבר הלאומים ב-25 ביולי, 1922. כאן נאמר כי מעצמת המנדט, בריטניה, תפעל לקיום האמור המכתבו המפורסם של בלפור, ומשעה זו ואילך זה הופך למסמך בינלאומי בעל תוקף. יחד עם זאת, גם המכתב המקורי, עוד בטרם היה למסמך בינלאומי, הוא בעל חשיבות מסויימת, שכן כשלעצמה, ההחלטה שהוא מצטט הינה בעצמה אקט של איזו הכרה בינלאומית ביישות הציונית, בהיות הציונות התנועה הלאומית היהודית, אשר לה אינטרסים לגיטימיים וזכויות לגיטימיות בקונטקסט הבינלאומי של אלה. אם תרצו, זה משהו המקביל להכרה ב"זכויות הלגיטימיות" של העם היהודי. כללי המימוש של זכויות אלה ותנאי ההכרה הבינלאומית נקבעים מאוחר יותר, בהחלטת חבר הלאומים, ב-1922. אז, כאשר נותנים לבריטניה את המנדט, נקבע גם שתהייה נציגות רשמית לאותו עם יהודי השואף לחידוש עצמאותו, נציגות שתהיה הגוף היציג הרשמי אצל שלטונות המנדט. ונקבע גם שנציגות שכזו תהיה גם לעם הערבי היושב בא"י - שלעיניין זה , ואולי לא רק לעיניין זה, איננו אותו עם ערבי היושב מעבר לירדן, או במצרים, או בסוריה... הסוכנות היהודית היא פרי ההילולים של ההחלטה הזו. זה לא משהו שהעם היהודי הקים; זה המערכת הבינלאומית שהקימה את הסוכנות. המערכת הזו מכירה בזכות שנטל העם היהודי לעצמו ועל עצמו להגדרה עצמית ובזיקות שההגדרה העצמית הזו קובעת, והיא נותנת לזה תוקף - תוך כדי יצירת הסייג שזה לא יכול לבוא על חשבון אחרים ובהתנגשות עם זכויותיהם של אחרים - בהתחלה במסמך בלפור ואח"כ באישור מטעם חבר הלאומים שאינו אלא הביטוי הפורמלי למשפט העמים והארגון המיצג את משפחת העמים.

באותה הזדמנות חגיגית גם נקבעים הגבולות של א"י. זאת אומרת, היו גבולות כבר קודם לכן; היו הסכמים בי בריטניה וצרפת. אבל כאן זו הפעם הראשונה שבאופן רשמי מצויירת מפה הנחשבת לחלק מההסכמה הבינלאומית, והיא חלק ממסמך המנדט. ומשעה שאלה מאוזכרים בהצהרת העצמאות שלי, כמדינה, הריני בא ואומר כי אני פועל בתוך המסגרות המותוות באותם אקטים של המערכת הבינלאומית המעידים על הכרתה בהגדרה העצמית שלי ובחתירתי לריבונות שמימושה יהיה אפשרי במסגרת אותה הכרה בינלאומית.

ובכן, עד כאן יש לנו העיניין של הגדרה עצמית, הצהרת כוונות לאומית והכרה בינלאומית ואישור בינלאומי לאלה. אין כאן סיפור של זכויות או של טובות, אלא זהו הסיפור הלאומי הקלאסי, של אינטגרציה אל תוך התהליך הפוליטי הכולל, העולמי, מתוך הרמוניה איתו ובמסגרת ההסדרים המקובלים עליו. זהו הסיפור של "להיות עם ככל העמים".

ומהסיפור של משפחת העמים ומקומנו בתוכו, אנו חוזרים עתה אל הסיפור הפרטי שלנו, של היהודים, ורואים עוד הקשר שלו אל אותה מציאות בינלאומית: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים."

הפסוק הזה הוא בעייתי במידה מסויימת. דומה שלבן גוריון יש איזו בעייה עם השואה ושהפיסקה הזו כאילו אינה במקומה: עד עכשיו באנו ואמרנו - יש איזה עבר, איזו היסטוריה וכו'; הנה אני מאמץ אותה והופך אותה להיסטוריה קונקרטית. אחר-כך אני בא ומוביל את המעשה שעשיתי לזירה הבינלאומית ומקבל אישורים על מעשי וכוונותי. אז מה הקטע של השואה פתאום? האם זה כדי לילל ולומר שבגלל שהעלו את עמי בעשן מגיע לי מדינה? אולי; יש הגורסים כך והדיעות חלוקות בעיניין זה. לי זה לא נראה כך. אני רוצה לגרוס כאן כי בפסקה הזו מכין בן גוריון את התשתית לשתי הפסקאות הבאות, אולי לשלוש הבאות, שהן המסקנות החשובות, בייחוד השתיים האחרונות, כי הן הן ליבה של המדינה והמסד והיסוד להקמתה.

קודם כל, אין כאן אפילו ברמז עיניין של "מגיע לי". אבל יש כאן דבר נוסף - האבחנה החדה והחותכת שבין העם היהודי והיישוב העברי של א". שהרי מה בעצם אומר הפסוק? השואה היא עיניינו של העם היהודי. היא העלתה בעשן לא רק מיליוני אנשים אלא גם חלק ניכר מהתקוות והציפיות לרזרבואר אנושי יהודי שיוכל להפוך, מכוח רצונו והגשמתו, לחלק נוסף של היישוב העברי בא"י. הדרמה הזו של השואה, יוצרת, אם כן, מעבר לטרגדיה הנוראה, הדגשה נוספת לפרובלמטיקה של העם היהודי - שבעת שנתחוללה השואה כבר היה אחרי קבלת ההכרה הבינלאומית בלגיטימיות של מאוויו הלאומיים. השואה מטילה לפיכך עלינו, לא על העול, איזו מחוייבות - למשל זו של ההכרה כי עלינו לפתוח את שערי המולדת, לכשתקום, לכל יהודי באשר הוא. בחינה זו השואה היא אחד המקורות המרכזיים לחוק השבות (לצד העובדה שחוקי שבות למיניהם מקובלים בעצם בכל העולם). היותנו מוגדרים ע"י משפט העמים כמדינה לאומית נותנת לנו את הפריבילגיה לקבוע חוק שבות לבני הלאום שאנחנו ביתו הלאומי, אבל מנקודת הראות שלנו, יש לנו איזו התחייבות נוספת שהשואה מדגישה אותה. וזו אחריות כוללת ברמה הלאומית: אנחנו לאום הפתוח להצטרפות לבני העם שאנו מהווים את תנועתו הלאומית. וכיוון שהשואה היא האירוע המרכזי - בנוראיותו, אמנם, אך בלא ספק: המרכזי - במסכת ההוייה של העם היהודי, הרי שכאשר נסדיר את הפתרון הלאומי מבחינה פוליטית, נקים מדינה, זו תהא מדינה אשר תפתח את שעריה לרווחה לבני העם היהודי, ובכך תאפשר להם להצטרף למעשה הלאומי. והפסוק הבא, שוב - על אף היותו בלתי מדוייק מבחינת האמת ההיסטורית, מדגיש כיוון זה:

"שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם." זה לא מדוייק כי רובה המכריע של שארית הפליטה לא בא לא"י, וגם לא רובם של "יהודי ארצות אחרות" - ודי אם נבדוק את ייהדות אמריקה. אבל שוב, מה שחשוב כאן זו לא האריתמתיקה אלא העובדה שאנחנו, כארגון, כיישוב "השליט על משקו ותרבותו" עשינו הכרעה שאיפשרה את קיוומה של אותה תנועה של יהודים שרוצים לבוא לא"י, לממש בה את הגדרתם העצמית ולבנות בה את ריבונותם, והמוכנים לעשות כן "על אף כל קושי, מניעה וסכנה".

אבל העיקר בשני הפסוקים האחרונים הוא שהם מהווים את המבוא ההולם לפיסקה הבאה:

"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות."

יש כאן כמה דברים שראוי ליתן עליהם את הדעת. ראשית, הטרמינולוגיה. קודם דובר על השואה ועל עם ישראל. עכשיו מדברים על אותו פרק זמן, אבל מתייחסים אליו מתוך נקודת הראות הכללית, העולמית: "מלחמת העולם השנייה". אבל יתרה מכך, עכשיו מה שמדובר בו אינו המיכלול האמורפי של העם היהודי, אלא היחידה הקונקרטית "היישוב העברי בארץ". במלחמה היה העולם מחולק לשני מועדונים - הטובים והרעים. ואנחנו, היישוב המאורגן בארץ, מזכיר בן-גוריון, נרשמנו למועדון של הטובים. ולא סתם, אלא שילמנו את מלוא דמי הכניסה והחברות: בדם חייליו ובמאמצו המלחמתי. ואגב, לא סתם אין הוא מזכיר את ניסיונותיה של אותה קבוצה של אנשי הלח"י שניסו לקשור קשרים עם הרעים - הפשיסטים האיטלקים והנאצים הגרמנים - שכן זו לא היתה היישוב המאורגן אלא דווקא הפורשים. החברות במועדון הטובים היא זו שהפכה אותנו גם לשותפים מלאים - אף כי במעמד של משקיף (שהרי לא היתה לנו עדיין מדינה) באו"ם, אותו ארגון שנולד בעקבות הנצחון על הנאצים, ואשר הוא הינו התגלמותה הארגונית של משפחת העמים וביטויו של משפט העמים. ובעיניין זה מעורב היישוב העברי בארץ, לא העם היהודי ככלל. זה בעצם סיפורה של הבריגדה שכל כך נאבקו להקימה ושכמעט ונפלה בגלל דגל. בן גוריון ושרת, שני אנשים שהעולם הטקסי היה זר להם, יחסית, התעקשו על בריגדה ועל דגל ועל זיקה פורמלית שלה אל המוסדות בדיוק משום שראו למרחוק והניחו שעם תום המלחמה יערך בעולם סדר חדש ובו ישתתפו מי שנמנה על מועדון הטובים, והדגליים של חברי המועדון יהיו המפתחות להשתלבות באותו סדר עולמי חדש. דגל הבריגדה היה, אם כך, דגל הארגון היציג של הישוב העברי בארץ, וחשיבותו לא בבד ובציורים שעליו אלא בהיותו סמל המייצג את הישות הספציפית הזו - הישוב המאורגן - שהיא נושאת משא החתירה המעשית לריבונות יהודית בא"י. ולכן בן גוריון איננו מדבר על המאמץ המלחמתי של היהודים, כי לעיניין זה הוא איננו רלבנטי - אפילו אם בעובדה תרם העם היהודי ובניו יותר מהיישוב המאורגן למיגור כוחות הרשע הנאצי (ולו בשל מספר היהודים, כולל כאלה שבאו מא"י, שנלחמו בצבאות השונים - הסדירים והבלתי-סדיריים), אלא הוא מדבר על היישוב הספציפי, על הקיבוץ שבעצמו, באופן ישיר, אפילו לא נפגע במלחמה, ואשר בכל זאת, כיישוב מאורגן, קם והצטרף למערך הלוחם למען חירות ושלום, ואף שילם את מלוא מחיר הדמים והמאמץ.

שוב, יש לנו כאן הדגשות חוזרות ונשנות על ההקשרים הבינלאומיים שבהם אנחנו פועלים, על החשיבות של הלגיטימציה הבינלאומית, על המחוייבות שלנו למשפחת העמים ולמשפט העמים, על מאמצינו להכלל בתוך הסדר העולמי המתכונן, על נכונותנו לשלם את מלוא המחיר בכדי להמנות על העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות. ואין זה רק משום הנוחות שבדבר, אלא משום שזו התפיסה הבסיסית של נורמליזציה לעם היהודי, זו בדיוק השאיפה של "להיות עם ככל העמים", ואפילו יהא המחיר שאנו משלמים עבור זה כבד, יגרור ציות והסכמה - אפילו לדברים שאינם תמיד לרצוננו ולנוחותנו, ומתוך הכרה שזה חלק בלתי נפרד מהשאיפה לריבונות שבעולמנו אפשרית ויכולה להתממש רק תוך הרמוניה עם העולם והסכמה מצידו. זה הביטוי למחוייבות שלנו להיות חלק ממשפט העמים, זה הביטוי לרצוננו לקבל ממנו תמיכה וסעד, זה הביטוי להיותנו בשלים למעמד הנכסף של "אומה שוות זכויות" המשתלבת כשחקן פעיל בהיסטוריה האנושית וביטוייה הפוליטיים בזירה הבינלאומית.

ואכן, הכרת העולם לא מאחרת לבוא, במלוא תוקפה ועל מלוא משמעויותיה ההיסטוריות והמשפטיות:
"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצידם-הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה." והמשמעות, אותה ממהר להדגיש בן גוריון בפאראפראזה על הנאמר במגילת האו"ם, היא גם הטעם להחלטה זו של העצרת: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

כמה דברים צריכים להיאמר בהקשרו של הפסוק הזה, אבל קודם כל משהו לעינין המילה "מחייבת". זו יכולה להתפרש כ"מכריחה", ואז יכול הפרשן הבור לבוא ולטעון כאילו מדובר בהחלטה שכל עינינה הוא הקמת המדינה היהודית ולא עוד. אבל ניתן לראות זאת גם כ"רואה בחיוב" ואז יש לפרש הפסוק בהתאם, כלומר, שבמסגרת החלטה רחבה וכוללת יש גם האישור והראייה-בחיוב של הקמת מדינה יהודית - מה שנכון יותר בחינה זו של תוכנה ומהותה של החלטת העצרת. ניתן לראות זאת גם באופציות התרגום לאנגלית של ההכרזה (וכמובן, גם של החלטת העצרת). כאן אין גורסים forces - "מכריחה" אלא דווקא approves - מאשרת, ובגרסאות אחרות של תרגום גם affirms וconfirms-.

ואכן, החלטת הכ"ט בנובמבר היא החלטה מורכבת שאינה מתעסקת רק בהקמת המדינה היהודית. בספר שהמדינה הוציאה ואשר בו מרוכזים כמה וכמה מסמכים מרכזיים מתולדות הציונות והמדינה, מופיעה החלטת הכ"ט בנובמבר תחת הכותרת "החלטה על חלוקה תוך אחדות כלכלית". וזה באמת הסיפור של ההחלטה. יש בה החלטה על חלוקת א"י המנדטורית, היא קובעת את סיום המנדט, היא קובעת כי במקומו תהיינה בא"י שתי מדינות לאומיות - יהודית וערבית - ועוד יחידה בינלאומית - חבל ירושלים, וששתי המדינות הללו תהיינה מחולקות - כל אחת - באופן מפורט וספציפי, כשבכל אחת מהן שלוש יחידות אדמיניסטרטיביות, טריטוריאליות. ההחלטה קובעת גם את מבנה הגבולות בין המדינה היהודית והמדינה הערבית - וגם כאן יש איזה רציונאל, המבוסס על זויות קוקודיות והמשורטט היטב ובדיוק במפות מפורטות המהוות חלק בלתי נפרד מההחלטה. ובנוסף לכך קובעת החלטת הכ"ט בנובמבר כיי א"י כולה, על שתי מדינותיה והיחידה הבינלאומית, תהייה יחידה כלכלית אחת, בעלת מטבע משותפת, מכסים משותפים ואחידים, דרכי תחבורה ונמלים משותפים וניהול כלכלי משותף שייעשה ע"י ועדה פריטטית. כל אלה כלולים בתוך אותה החלטה "המחייבת הקמת מדינה יהודית בא"י", לצד הוראות מפורטות על-דבר הפרוצדורות שצריכות להנקט ע"י תושבי המדינות המיועדות כחלק מתנאי הקמתן. אלה כוללים בחירות, כינון חוקה, הקמת ועדות משותפות וכו'. ומי שמקבל את הכרעת האו"ם בהחלטת העצרת שלו, מקבל על עצמו את ההחלטה בכללותה. ואת זה אומרת הכרזת העצמאות, כאן ובמקומות נוספים.

שני משפטים נוספים הם בעלי חשיבות רבה, ומעידים שוב על הזיקה ההדוקה שמייחס היישוב העברי בא"י להקשרים הבינלאומיים שלו: אני מתכוון למשפט שמדבר על החד-פעמיות שיש בהחלטת העצרת, ההדגשה על כך שההכרה הגלומה בה, בזכותו הלאומית של העם היהודי, הינה כזו ש"אינה ניתנת להפקעה". זה לקוח מכללי העבודה של האו"ם וממגילת היסוד שלו, שמהם עולה כי החלטה על הקמת מדינה היא אירוע "היסטורי" בחינה זו שאין האו"ם רשאי לחזור בו מהחלטה זו. אשר על כן זו הינה הכרה שאינה ניתנת להפקעה. וכך גם באשר לפיסקה האחרונה - "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי" להקים את מדינתו הריבונית. זה ציטוט ישיר ממגילת היסוד של האו"ם הגורסת כי לכל עם זכות טבעית להגדיר עצמו כלאום ולכונן לעצמו - בתנאים מסויימים, כמו אי פגיעה בריבונויות אחרות - ביטוי פורמאלי לריבונותו, קרי: מדינה. בכך מוצתה בניית המסד לכינון המדינה ועתה ניתן לגשת להכרזה על ההקמה עצמה:

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." מחיאות כפיים סוערות. ולא סתם. אני רוצה לומר לכם, שמעתי את ההקלטה המקורית מאות פעמים, ובכל פעם זה מרגש מחדש. משום - וזה האנשים שהיו שם הבינו היטב - שזו פיסקת ההקמה, זה ליבה של הכרזת העצמאות. ואם יש איזה מעמד שהייתי רוצה להיות בו זה בדיוק זה - רגע ההקראה של הפסוק הזה. והניסוח של הפסוק הזה גם הוא מעניין.

קודם כל - לפיכך. לפי איזה כך? לפי כל האמור לעיל: לפי זה שאנחנו עם שהגדיר עצמו, לפי זה שעשינו מעשה עם הגדרתנו העצמית ופעלנו בממש בכיוון החתירה לריבונות; לפי זה שביקשנו וקיבלנו הכרה בינלאומית בהגדרה העצמית שלנו כלאום המבקש ביטוי לריבונותו; לפי זה שהיינו כל הזמן שותפים למשחק הבינלאומי, שיחקנו לפי הכללים ושילמנו את כל המיסים. לפי כל אלה, לא לפי איזו חזקה פיזית שמקורה באברהם אבינו, בשופטים או במלכי המקרא. ובכן, לפי כל אלה אנו מתכנסים היום, עם תום המנדט - ולא בתוכו. שוב, כי זה הנכון מהבחינה הבינלאומית, אלה חוקי המשחק הבינלאומי. אנחנו לא יכולים להכריז על כינון הריבונות שלנו כל זמן שיש ריבון חוקי אחר, שריבונותו כאן קיימת מתוקף סמכות בינלאומית שניתנה לו לשם כך. ולכן אנחנו עושים זאת רק עם "סיום המנדט". ולא שבן גוריון היה כזה יורידיסט גדול, אבל כאן יש הקפדה שכמותה לא נראתה מעולם בתולדות היישוב, ביחס לכל תו או פסיק של המקובל או המוסכם במשפט הבינלאומי. ובכן, לפיכך, וביום סיום המנדט אנחנו עושים מעשה. אבל הבה ניתן דעתנו גם ל"אנחנו" הזה. מי מקים את המדינה? לא נציגי העם היהודי, אלא נציגי היישוב העברי. האנשים שיושבים כאן או אלה שיש להם זכות אמירה כי הם נציגים שנתמנו מטעם הרשויות הבינלאומיות או היישות הריבונית.

עכשיו, תוקף העשייה הזו, ההקמה, בא מתוך זכותנו הטבעית, אותה זכות טבעית העומדת לכל עם המגדיר עצמו כלאום. זו אותה זכות טבעית המאוזכרת במגילת האו"ם. וכך גם לגבי הזכות ההיסטורית. מבחינת הקריאה המדוייקת, הזכות ההיסטורית היא זו המוזכרת בפסוק הקודם - זו ההיסטוריות הגלומה בהכרה - זו שאינה ניתנת להפקעה - ובהחלטה שלא ניתן לחזור ממנה של הכ"ט בנובמבר. אבל גם כאן עושה בן גוריון מה שעשה כשהשתמש במילה "מחייבת": כלומר, הוא מאפשר איזה מרחב פרשנות נוסף, כזה שיקשור אותנו להיגדים על דבר הקשר ההיסטורי והמסורתי שעליו הוא דיבר בהתחלה. אז ניתן לבוא ולומר כי זה פתוח לשני אופני פרשנות: הפורמאלי, הגורס כי ההכרה בזכות הטבעית הינה כשלעצמה אקט היסטורי ומכאן מקנה זכות היסטורית שאינה ניתנת להפקעה או לחזרה. והאופן הליברלי יותר המאפשר לקשור את הזכות ההיסטורית אל הקשר ההיסטורי והמסורתי שנזכר בראשית ההכרזה.

ובכן, בתוקף הזכויות הללו, לאור הנאמר לעיל, אנו באים לעשיית המעשה. אבל התוקף אינו חיוב אלא חיזוק, ואת ההקמה עצמה אנו עושים "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות". מתוך קשרים, זיקות, הגדרה עצמית ומעשים טובים - אבל על יסוד החלטת העצרת! החלטתה הפורמאלית של משפחת העמים, של הארגון הבינלאומי המהווה את ביטויו של משפט העמים שאנו מקבלים ברצון כמחייב אותנו, בהיותנו חלק בלתי נפרד מאותה משפחת עמים. זה משפט ההקמה של המדינה היהודית בא"י ומכאן ואילך אנו ניגשים לציור המיתאר - איזו מין מדינה אנו מקימים. וגם כאן נראה את המוטיב החוזר של שיוך והרמוניה עם העולם שהוא מאפיין מרכזי המתוכנן עבור המדינה שאנו מקימים.

"אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו אייר תש"ח, 15במאי1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948- תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תקרא בשם י ש ר א ל."

בואו נדבר לרגע על העינין הזה של חוקה. כתוב כאן שתהיה חוקה עד לראשון לאוקטובר 1948. אז או שלא הגיע התאריך הזה או שיש סיבה אחרת לכך שאין עדיין חוקה בארץ. האגדה גורסת שאין בארץ חוקה בגלל הדתיים. אני רוצה לקבוע כאן חד משמעית שזו גרסה טועה ומטעה. לא רק בגלל שכיוון שהדתיים לא היוו אף פעם רוב - או אפילו לשון מאזניים אמיתית - ולמעשה גם מעולם לא העבירו משהו או מנעו משהו שהיה בניגוד אמיתי לרצונו של הרוב בחפשי במדינה. זו אגדה טועה ומטעה גם כי המסמך הזה חתום גם על ידי הנציגים הכי מוסמכים של הציבור הדתי. ואלה שחתומים כאן הם אנשים רציניים שלא היו חותמים על משהו שלא התכוונו לו - אנשים כמו משה חיים שפירא, זרח ורהפטיג, פישמן-מימון או מנהיג אגודת ישראל - איצ'ה מאיר לוין. לפחות לגביהם אין לי שום ספק שהיו רציניים וידעו על מה הם חותמים והתכוונו לכך שחתימתם היא עינין מחייב. אז כנראה שעיניין העדרה של חוקה נובע ממהותה של חוקקה ולא ממצב קוניוקטוראלי כזה או אחר.

הבה נבדוק - מה זו בעצם חוקה? למה זה טוב? ובכן, עינינה המרכזי של חוקה הוא הגנה על האזרח, אבל לא מפני הרשויות, אלא מפני המחוקק! שלא יבוא המחוקק - במקרה שלנו הכנסת - ויחוקק חוקים שרירותיים כאלה או אחרים. לכן גם המאפיין המרכזי של חוקה הוא היותה כללית מאוד ויציבה מאוד. העינין המרכזי של חוקה הוא קביעת העקרונות שעל פיהם מעשית פעולת החיקוק. וזה מה שמגביל את השלטון ומונע ממנו להתעמר לא רק באזרח אלא בחוק עצמו. הסיפור של חוקה הפך להיות לאבן יסוד במבנה המדינה המודרנית, ולמעשה יש היום רק שתי מדינות שאין בהן חוקה - אנחנו ובריטניה. אבל לבריטניה יש משהו אחר שלנו אין - שיטת התקדימים ((precedent שראשיתה שם לפני יומיים שלושה - ב-1215, עם כריתת המאגנה כארטה. לנו יש מה שנקרא "חוקי יסוד" שלכאורה קשים יותר לשינוי מחוקים רגילים כי הם דורשים רוב של 61 חברי כנסת, אבל צריך לזכור כי לכל קואליציה יש לפחות כמספר הזה של חכי"ם - אחרת אין לה אמון הכנסת - וההיסטוריה הקצרה של המדינה מראה כי כאשר היו צריכים שינויים קוניוקטוראליים לא התביישו לשנות חוקי יסוד באופן חפשי - ורק דוגמה לכך ניתן לראות בשינוי שעשו בחוק יסוד הממשלה כאשר היו צריכים לפתור בעייה אישית בתיקון ארליך (שאיפשר כי לראש הממשלה יהיה יותר מסגן אחד, או כאשר היו צריכים לפתור את ההסדר שיאפשר את כינון ממשלת האחדות - תיקון שמיר שהמציא את מושג ממלא המקום לרוה"מ.

אז חוקה היא, אם כן, אבן הבוחן לחוקיותם של חוקים; היא קובעת את תנאי וגבולות החיקוק. אם חוקה תגיד שכל בני האדם שווים והכנסת תחוקק חוק המפלה - בעיניין טכני או מהותי - אנשים מטיפוס מסויים, נאמר, כל הג'ינג'ים, זה יהיה חוק בלתי חוקי. וחוקה היא גם מסמך ששינויים בו הם עיניין מסובך וקשה. זו, אגב, הסיבה לכך שבכל מיני מקומות כאשר עולים לשלטון דיקטטורים, הם בדרך כלל לא מבטלים את החוקה אלא משעים אותה. דוגמה לקושי שבשינוי חוקה ניתן לראות במה שקורה בארה"ב. שם צריכים ש-3/4 ממדינות הברית יאשרו שינוי מוצע ברוב מיוחס בבתי הנבחרים שלהן. כך, למשל, כבר שנים לא מצליחים להעביר שם שינוי שיהפוך את הנשים לבני-אדם שווי זכויות לחלוטין - זה ה-ERA המפורסם. אז כמובן, לכל שלטון קל יותר בחיים, קל יותר לשלוט בלי המגבלה הזו של חוקה. כי אז הוא יכול לעשות מה בראש שלו, ככל שיעלה על רוחו, הגיונו ותפיסתו את מה טוב לחברה.

אצלנו היו שתי בעיות שנדמה לי כי הן שגרמו לכך שאבות המדינה נמנעו מכינון ואימוץ חוקה. האחת, - שלימים נסתבר כי בעצם לא היתה בה בעייה, היא העיניין של חוק השבות. גם בן גוריון גם רוזן ואחרים, חששו שחוק שבתוקף המפלה יהודים לטובה, יעמוד בסתירה לעקרון השיוויון הטבוע בחוקה. בזה היתה טעות בהערכה, לא רק כי עובדה היא שיש חוקי שבות כמעט בכל המדינות, כלומר לצד קיומה של חוקה, וגם לא רק בגלל שהאפלייה חלה על מי שאינו אזרח המדינה אלא על קבוצות הרוצות להתאזרח אבל טרם עשו כן - שהרי חוק השבות הוא חוק המקנה זכאות ליהודים שאינם אזרחים לבוא ולבקש ולקבל האזרחות. הטעות בהערכה, שנבעה כנראה מהלחץ שהיו נתצונים בו אבות המדינה בזמן ההקמה, היא בתפיסת מנדט ההקמה שניתן לנו ע"י האו"ם: כי בהחלטה שאיפשרה הקמת המדינה לא דובר על מדינה שהיא מדינה אזרחית גרידא, אלא דווקא על מדינה לאומית. והגדרת המדינה כלאומית מאפשרת לה העדפת הלאום שהיא מדינתו. וזה, כנראה, לא היה נהיר להם אז.

אבל יש עיניין יותר חשוב שבגללו, כנראה, אין לנו חוקה. וזה הסיפור של ערביי ישראל. בזמן ההקמה היה כנראה פחד אמיתי, חשש אותנטי ומבוכה של ממש ביחס לאוכלוסיה הערבית. גודלה, כוונותיה, רצונותיה וכו'. שאלות כמו איך יהיה ניתן להתחמק מגיוסם של ערבים לצבא, או לחלופין לקיים גיוס כזה - אלה הן כנראה הסיבות האמיתיות להיעדרה של חוקה; כי אם יש חוקה ויש, למשל, חובת גיוס החלה על כל אזרח בגילאים מסויימים, אי אפשר לא לגייס חלק מובחן של האוכלוסיה. וזו בעייה. וכיוון שיותר קל בלי חוקה, וכיוון שהזמנים היו של מלחמה ומבוכה כללית, ניתן היה להתחמק מביצוע הסעיף, ומאוחר יותר לבנות אגדה התולה זאת בדתיים שכנגד נטילת ה"אשמה" על כתפיהם, גבו תשלום פוליטי הגון, המשרות, בתקציבים, בחקיקה.

הפסוקים הבאים מגוללים בפנינו את הצהרת הכוונות של המדינה - התנהגויותיה כלפי פנים וחוץ במסגרת אותה חוקה מובטחת: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." בפסוק זה נעשה ניסיון ברור לישב את הסתירה אותה הזכרנו קודם - בין המדינה הלאומית והמדינה האזרחית. זה לא עיניין קל או נטול בעייה. יש בעיה עם הגדרות הלאום היהודי והעברי והישראלי. על פי המנדט של הקמתה - וכך גם נאמר במפורש בהכרזה - ישראל היא מדינה יהודית. מכאן גם נובע חוק השבות, שהוא חוק לאומי. אבל המדינה אינה מוקמת על ידי ובכוחות העם היהודי; בקטע הזה זה הסיפור של הישוב העברי של א"י. אבל בהיותנו מדינה המוקמת על יסוד משפט העמים, ובהיותנו מדינה בה דרים לא רק יהודים או אנשים הנמנים על החלק ה"עברי" של היישוב, יש לנו מחוייבויות אזרחיות. וזה מצב הטומן בחובו סתירות שפסוק זה מנסה לישב: אנחנו מדינה לאומית, המאפשרת לבני הלאום גישה חפשית אליה; אך משעה שהגיעו, שהם כאן - אנחנו משחקים את המשחק האזרחי - שהוא המשחק של השיוויון המשפטי בזכויות וחובות ללא הבדל דת, גזע ומין. זו גם מהות הנאמנות לעקרונותיה של מגילת האו"ם: השילוב שבין ההעדפה הלאומית והפרקטיקה האזרחית. אני מעריך שבעיניין זה היו כוונותיהם של אבות המדינה טהורות, שהם התכוונו באמת למה שנאמר כאן. זה שהדברים לא נתגשמו, כנראה משום הפרובלמטיקה של הנושא הערבי - כפי שכבר הזכרנו - יצר, כמובן, מציאות חדשה שהפתרונות לה, נכון לעכשיו, מחייבים מאמצים משיעור שונה, אף שקרוב לודאי, מאותו טיפוס של פתרונות המוצעים כאן. בהזדמנות חגיגית זו אנו מוצאים גם ביטוי נוסף לחשיבות הקונטקסט הבינלאומי אצל בן גוריון. לא רק שאין כאן גישות נוסח "אני ואפסי עוד" או של "העולם כולו נגדנו" או של "לא חשוב מה יאמרו הגויים" אלא ההיפך הגמור: הצהרת נאמנות למגילת האו"ם שמשמעותה התחייבות רצונית להיות חלק מהעולם שהוא - כפי שראינו היטב ב-1947, ב-1922 וב-1917 - בעדנו ולא נגדנו, עולם שאנו לא רק מחוייבים, אבל גם רוצים להיות חלק אינטגראלי ממנו. ושני הפסוקים הבאים מחזקים גישה זו: "מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלות העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה." ומיד לאחר מכן, באופן הטבעי ביותר, המסקנה המתבקשת: "אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים." יש כאן קבלה מוחלטת ושלמה של המחלות העצרת. זו החליטה על כינון שתי מדינות - היחידות הלאומיות - אך על כינון יחידה כלכלית אחת. והנה, אנחנו, היחידה הלאומית היהודית, מוכנים לשתף פעולה עם נציגי המערכת הבינלאומית ועם היחידה הלאומית השכנה ולכונן את היחידה הכלכלית - "בשלמותה"; עוד פעולה המראה את נכונותנו לשלם את מחיר החברות במועדון של משפחת העמים. ולאור נכונות זו אנחנו יכולים לפנות אל האו"ם ולבקשו לקבלנו לשורותיו.

שני הפסוקים הבאים מענינים באופן מיוחד: "אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים." קודם כל הכתובת - "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל"; כאן מדובר על אוכלוסיה מאוד מובחנת, אלה הערבים שמקום מגורי הקבע שלהם מצוי בתחומי המדינה היהודית, על פי גבולות החלטת החלוקה. לא אלה הגרים בשטח של המדינה הערבית המיועדת או אלה הדרים מחוץ לגבולות א"י. אלה הינם אנשים שמעמדם מוגדר היטב ואין לגביו כל התכחשות - הם אנשים שלהם "אזרחות מלאה ושווה". אני רוצה להתעכב לרגע על המושג הזה של "אזרחות מלאה". לא לא סתם מילים, אלא מושג מוסכם בעל משמעות ספציפית הלקוח מהז'רגון של המשפט הבינלאומי. האזרחות המלאה מניחה ממילא שיוויון, אבל לא זו הנקודה החשובה בה, ואולי משום כך עיניין השיוויו מקבל הדגשת-יתר. הנקודה החשובה כאן היא שאזרחות מלאה היא אזרחות "טבעית", קיימת, כזו שיש לבעליה - שאין הם עושים דבר בכדי לקבלה, כי גם אין מי שיתן להם, ועל כן גם אי אפשר לקחתה מהם. בכך היא נבדלת מ"סתם" אזרחות (שגם היא, בעצם, שווה) כמו זו שמקבל מי שמתאזרח. אזרחות מלאה, אם כך, יש לכל מי שהיה תושב של קבע בטריטוריה של המדינה - ערבים ויהודים, נוצרים, בודהיסטים ומוסלמים ויהודים - כל מי שהיה בשטח בזמן המעבר מהמנדט למדינה, עם הקמתה של זו. כל אדם כזה היה לאזרח מלא בלי שהיה צריך לעשות לשם כך איזה שהוא מעשה, ורק אם הוא רצה יכול היה לעשות למען ויתור על אזרחותו זו. ואחר כך נכון הכלל הזה לגבי כל מי שנולד במדינה ואשר לידתו היתה בזמן שיולדתו שהתה כאן באופן חוקי. וזה שונה לחלוטין מכל מי שהגיע הנה, מטעם זה או אחר, וביקש - וקיבל - אזרחות. זה קיבל אזרחות מתוקף תהליך של התאזרחות, לא כמובן מאליו. וזה נכון גם לגבי מי שהגיע הנה מכוח הפריבילגיה של חוק השבות. ורק בכדי להדגים זאת - פשוט ניתן להזכיר את פרשת לנסקי, סובלן, האח דניאל ועוד כמה אחרים ששר הפנים - מתוקף סמכותו - סרב להעניק להם אזרחות, בדרך כלל תוך מאבקים משפטיים, ועל פי רוב גם בהצלחה. בעיניין זה אנחנו לא בנים יחידים. בארה"ב, למשל, אנחנו שומעים מידי פעם על אנשים שקיבלו אזרחות ואח"כ נשללה אזרחותם. יש גם עיניין נוסף שם. למשל, רק מי שהינו בעל אזרחות מלאה - כזו שאין מי שיוכל לקחתה ממנו - יכול, למשל, להיות נשיא. וזו בדיוק הסיבה להגבלה - שלא יהיה מצב, אפילו תיאורטי, שמטעם כלשהו תשלל אזרחותו של ראש המדינה. אז זו המשמעות של אזרחות מלאה, ובן גוריון מדגיש כי אין התכחשות לאזרחותם המלאה של הערבים תושבי מדינת ישראל. בגלל זה גם מדובר על נציגות "מתאימה" ולא על נציגות "פרופורציונאלית". נציגות מתאימה של הג'ינג'ים יכולה להיעשות גם ע"י בלונדינים, של גברים - ע"י נשים או מספר בלתי-פרופורציונאלי של גברים, וכך גם לגבי הערבים. יכולה להיות גם נציגות פרופורציונאלית, כמובן, אבל - כאמור - זה לא הכרחי. נציגות מתאימה מעוררת שאלה - מתאימה למה? אז היו כאלה שגרסו שיש למנות, למשל, שר בן מיעוטים שיהיה שר לעיניני מיעוטים. ע"י כך, גרסו, זה יבטיח כי זה יהיה גבול הייצוג של המיעוט. זה מזכיר את התפיסות שרווחו במפלגות בארץ ביחס לייצוגם של סקטורים שונים - מיעוטים, חקלאים, נשים, צעירים, עדותניקים וכו'. ייצוג על פי מפתחות ומכסות מינימום מבטיח שהמינימום יהיה גם מקסימום ואז יש פיקוח והכל מצוי בתוך מסגרות ידועות. באשר למיעוט הערבי, היו הרוב בדיעה שלא צריך, נאמר, שר ערבי, ובמקום זה הלכו וסידרו להם ממשל צבאי וקיוו שכך תהייה השתלבות וכך מתקיימת נציגות מתאימה... אולי זה אחד המקורות לבעיות האינטגרציה של הערבים בהוויה הישראלית; אבל זה נושא לדיון נפרד שאפשר ונערוך במקום אחר.

הפיסקה הבאה אינה רק הצהרת כוונות ביחס למרחב הגיאו-פוליטי שבתוכו אנו פועלים, אלא מדגישה את האבחנה בין "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל" ובין ערבים אחרים: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו." אבל יתרה מכך, יש כאן הסתכלות - אופיינית לבן גוריון ולהוותנו - כזו שנזנחה ע"י אלה שבאו אחריו - המבחינה בין המדינות הערביות השונות, בין עמיהן השונים. לא מיקשה אחת של "הערבים" אלא מדינות הנבדלות זו מזו ועמיהן השונים זה מזה.

ושוב, אבחנה נוספת החשובה לבן גוריון: זו שבין העם היהודי ובין היישוב העברי של א"י. ראינו זאת כבר קודם, בפיסקאות על השואה ומלחמת העולם, בפיסקת ההקמה ושוב - בפסוק הבא: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל." לנו יש מחוייבויות, ועימן הקימונו את המדינה. להם - ליהודים בתפוצות - יש אופציה, ואנו כאן קוראים להם לממש אותה ע"י הצטרפות אלינו, למאבק ההקמה שלנו, לא שלהם - אף כי גם עבורם הוא בעל משמעות אדירה.

ומילה אחרונה על החתימה: "מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948." היה ויכוח על החתימה. ציזלינג, המפמניק, החפשי, גרס שאין לאזכר כל זיקה בעלת משמעות דתית כיוון שהקמת המדינה היא פרי מעשיהם של אנשים, של ציבור אנושי ריבוני. פישמן מימון הדתי, התעקש על הקשר דתי והציע לחתום ב"צור ישראל וגואלו". בן גוריון קבע את הפשרה של "צור ישראל", בלי המילה "וגואלו". כך יוכל החפשי לומר כי צור ישראל הוא חוסנו של הציבור האנושי, והאדוקים - כפי שקרא לדתיים, יוכלו למלמל בליבם את התוספת שהושמטה ולהאמין שיש כאן מעשה ידיו של אלוהיהם. גם כאן, כמובן, יש ניסוח כפול- משמעות, אבל גם כאן מובהרים הדברים היטב - צור ישראל הוא כתובת שעינינה מקור לבטחון - ויהא הצור הזה כאשר יהא. אבל המעשה הוא מעשה ידינו, בחתימת ידינו, הנעשה במערך המציאותי של מושב מועצת העם הקורה כאן ועכשיו, על אדמת המולדת - לא במובנה המאכי, המיסטי, אלא זה הקונקרטי - בעיר העברית תל-אביב, ובזמן שאינו רק ערב שבת וה' באייר, אלא גם 14במאי, 1948.